פיצויים בשל מוות מרשלנות רפואית

בשנת 2016 דווח על ידי חוקרים מאוניברסיטת בולטימור כי טעויות רפואיות (medical errors) מהוות את הסיבה השלישית למוות בארצות הברית ! בישראל אין גוף המרכז נתונים בדבר מקרי פטירה בשל רשלנות רפואית, אולם בשים לב לתרבות "הצריכה הרפואית" במדינת ישראל, הנחשבת בתחומים מסוימים (כמו למשל בתחום בדיקות במהלך ההריון) בין הגבוהות בעולם, נראה כי בישראל מדובר בלא מעט מקרים של מוות מטעויות רפואיות ברות מניעה מדי שנה. 

עורכי הדין גיא נסים ואביחי דר מסבירים בשורות הבאות מי זכאי לתבוע פיצויים בשל מקרה פטירה כתוצאה מרשלנות רפואית, מהם הפיצויים המגיעים בשל מות מטופל מרשלנות, מהם הנתונים המשפיעים על גובה הפיצוי במקרים אלו ועד מתי בכלל אפשר לתבוע פיצויים במקרה של מוות מרשלנות רפואית – כל זאת ועוד מידע חשוב על הזכות לפיצויים במקרה פטירה מרשלנות רפואית

נקדים ונדגיש כי הזכות לפיצויים במקרי מוות מרשלנות רפואית, מחייבת הוכחה כי המוות אכן נגרם בשל רשלנות בטיפול הרפואי, שהרי לא כל מחלה ניתן לרפא ולא כל מטופל ניתן להציל גם אם ניתן טיפול רפואי מיטבי. הדרך להוכיח כי מדובר במוות כתוצאה מרשלנות רפואית ידועה לעורכי דין העוסקים בתחום הרשלנות הרפואית ובידיהם הידע והיכולת לזהות מקרים אלו, וכשיש עילה לכך, לתבוע פיצויים כספיים. [להרחבה בנושא לחצ/י כאן].

על פי הוראות הדין, הזכות לתבוע פיצויים במקרה של פטירה בשל רשלנות רפואית נתונה ליורשיו החוקיים של הנפטר ולתלויים בו לפני מותו. בעוד שתביעת היורשים מהווה למעשה תביעתו של המנוח עצמו בגין הנזקים שנגרמו לו, הממומשת על ידי יורשיו החוקיים הבאים בנעליו (עיזבונו של המנוח), תביעת התלויים במנוח היא תביעה עצמאית בשל נזק כלכלי – אובדן התמיכה והשירותים שהיו מקבלים התלויים במנוח מהמנוח טרם מותו (אם היו למנוח תלויים). על האבחנה שבבסיס שתי התביעות עמד בית המשפט העליון בע"א 464106 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל (2007):

"מותו של אדם עקב מעשה עוולה עשוי להקים עילת תביעה הן לתלויים והן לעיזבון. תביעתם של התלויים באה בשל הנזק שהוסב להם עקב מות הנפגע, והיא נסבה על הפסדי הממון שנגרמו להם. תביעתו של העיזבון היא בגין נזקיו של המנוח עצמו. העיזבון בא בנעליו של המנוח…".

מי זכאי לתבוע בתביעת עיזבון המנוח ? 

כנציגי עיזבונו של המנוח רשאים לתבוע כאמור יורשיו החוקיים, על פי צוואה או לפי דין ו/או מנהלי עיזבונו החוקיים (ככל שמונו). זכות זו מוגדרת בסעיף 19 לפקודת הנזיקין, הקובע בין היתר כי:

"נפטר אדם – כל עילות תביעה בשל עוולה שהיו עומדות לנפטר או נגדו, יוסיפו לעמוד בעינן, בכפוף להוראות סעיף זה, לטובת עזבונו או נגד עזבונו, הכל לפי הענין".

בכל מקרה, מבחינה פורמאלית, יש צורך להפיק צו ירושה או צו לקיום צוואה, שהוא מסמך פורמאלי המעגן את זכות היורשים כאמור.

במידה שאחד היורשים אינו מעוניין לתבוע כחלק מתביעת העיזבון, שמורה לו האפשרות להמחות זכותו לאחד מהיורשים האחרים. חשוב לציין כי במידה שתובע בוחר לא לתבוע ולא להמחות זכותו לאחד היורשים שכן תובעים, יהווה הדבר ויתור על חלק מכספי התביעה -אותו חלק יחסי שהיה ליורש זה בעיזבון. לדוגמה: במקרה בו יש 2 יורשים למנוח, אחד תובע והשני לא תובע ולא ממחה זכותו ליורש האחר – התביעה תהיה מוגבלת למחצית מהסכום לו היה זכאי העיזבון, אילולא הוויתור של היורש.

מי זכאי לתבוע בתביעת התלויים במנוח ? 

גם מי שהיה תלוי במנוח לפני מותו, רשאי לתבוע פיצויים בגין נזקי ממון שנגרמו לו בשל המוות. זכות זו קבועה בסעיף 78 לפקודת הנזיקין. מי שיכול להיחשב כתלוי במנוח הוא הוריו, בן זוגו (לרבות ידוע בציבור) וכן ילדו (לרבות נכדו).

בדרך כלל קיימת זהות בין נציגי העיזבון – הם היורשים של המנוח לבין התלויים במנוח, אולם לא בהכרח. כך למשל במקרה בו אדם מצווה ירושתו לילדיו החוקיים, אולם טרם מותו חי עם בת זוג ידועה בציבור, שהייתה תלויה בו מבחינה כלכלית. במקרה שכזה ילדיו של המנוח יהיו זכאים לתבוע פיצויים בשמו של המנוח במסגרת תביעת העיזבון, ואילו הידועה בציבור תהיה זכאית לתבוע נזקי התלות שנגרמו לה, במסגרת תביעת תלויים עצמאית.

את קטגוריות הפיצוי הנפסק במסגרת תביעת העיזבון ניתן לחלק באופן גס לשניים: פיצוי בגין נזק ממון ופיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון.

הנזק הממוני שנגרם למנוח מהווה, בדרך כלל, חלק עיקרי מהפיצוי בתביעת העיזבון.

אובדן ההכנסות של הנפטר הוא חלק מ"הנזק הממוני" שהעיזבון זכאי לפיצוי בגינו. המדובר באובדן ההכנסות הפוטנציאליות של המנוח, בגין אותן שנים בהן לא יחיה בשל הרשלנות שגרמה למותו, ולכן לא ירוויח שכר. תקופה זו נקראת בלשון המשפטנים "השנים האבודות".

החישוב של אובדן ההכנסה "בשנים האבודות", למעט במקרים של מי שהיה רווק במותו, נעשה בשיטה קבועה (שיטת הידות). גילו של המנוח ביום הפטירה, הסטאטוס המשפחתי שלו, גודל משפחתו, עיסוקו ושכרו (ברוטו) ערב האירוע – אלו ועוד גורמים נוספים, משפיעים ישירות על גובה הפיצוי ברכיב זה. הפיצוי לו יהיה זכאי העיזבון בגין אובדן ההכנסות בשנים האבודות, מחושב לפי שיטת הידות עד גיל פרישתו הצפוי של המנוח מעבודתו (גיל 67 בשכירים ו-70 בעצמאיים).

במקרים של רווק, פסק בית המשפט העליון בע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (2006), כי העיזבון יהיה זכאי לפיצוי בגין השנים האבודות בשווי של 30% מהכנסתו של המנוח ערב מותו ועד גיל פרישה. במקרה של קטין, בסיס השכר לחישוב יהיה 30% מהשכר הממוצע במשק בעת החישוב.

מלבד אובדן הכנסה, זכאי העיזבון לפיצוי בשל אובדן קצבאות כסף או שוות כסף, כמו גם זכויות סוציאליות ופנסיה שהיו למנוח.

גם הוצאות עבור עזרה וסיעוד, ריפוי ושיקום, ניידות, ימי מחלה ועוד נזקי ממון שנגרמו למנוח בשל הרשלנות ועד מותו, עשויים להיכלל בחשבון במסגרת הפיצוי הממוני של תביעת העיזבון.

העיזבון זכאי גם לפיצוי בשל הוצאות לוויה וקבורה. בדרך כלל מדובר בפיצוי גלובאלי של כ-25,000 ש"ח.

מלבד הנזק הממוני, זכאי העיזבון לפיצוי גם בשל הנזק הלא ממוני שנגרם לנפטר ממקרה הרשלנות. הנזק הלא ממוני כולל פיצוי עבור כאב וסבל, צער ועגמת נפש, שהיו מנת חלקו של הנפגע, ופיצוי בשל הקיצור בשנות חייו של הנפגע (קיצור תוחלת חיים).

הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני מושפע מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ואינו נתון לחישוב אריתמטי.

גובה הפיצויים בראש נזק זה במקרה תביעה של מוות מרשלנות רפואית, יכול לנוע בטווח של מאות אלפים ובמקרים חריגים להגיע גם למעל מיליון ש"ח.

בפיצוי עבור הכאב והסבל שחווה המנוח, נלקחים בחשבון, בין היתר, גורמים כמו משך הזמן שסבל המנוח טרם מותו וחומרת הרשלנות שהביאה למותו.

בפיצוי עבור קיצור תוחלת חיי המנוח יובאו בחשבון, בין היתר, גיל המנוח טרם מותו וחומרת הרשלנות, כמו גם מצב בריאותו של המנוח קודם מותו וללא קשר לרשלנות (תוחלת חייו הצפויה לולא ההתרשלות).

בחלק מהמקרים ייפסק בתביעה פיצוי גלובלי עבור הנזק הלא ממוני, המגלם בתוכו גם פיצוי בשל הקיצור בתוחלת החיים וגם פיצוי עבור הכאב והסבל.

בשונה מתובעי העיזבון הזכאים כמתואר לעיל גם לפיצוי בגין נזקים לא ממוניים, תביעת התלויים מוגבלת לנזקי ממון בלבד – בעיקר נזקי תמיכה כלכלית. בדומה לתביעת העיזבון, הדרך לחשב אובדן התמיכה בתלוי, הינה על ידי שיטת הידות (בשינויים מסוימים). לכן, גם כאן, גיל המנוח, שכרו ערב מותו וחלקו, "נגיסתו", בשכר שהרוויח, לרבות הוצאות עבור רווחתו, מובאים בחשבון בעת חישוב נזקי התמיכה הכלכלית בתלוי, שאבדו בשל מות המנוח.

מלבד נזקי התמיכה הכלכלית, זכאים התלויים לפיצוי בגין "אובדן שירותים"- הכוונה לאובדן שירותים כגון עזרה במשק הבית, טיפול וכו', שהיה מעניק המנוח טרם מותו. שירותים אלו "מתורגמים" לשווי כלכלי ומובאים כאמור בחשבון בתביעת התלויים. לדוגמה – נהוג לפסוק פיצוי בגין אובדן שירותי בעל או אישה, שאז יובאו בחשבון כל השירותים שניתנו על ידי המנוח או המנוחה. במקרה של ילדים קטינים, יחושב גם אובדן שירותי האב או האם בכל הקשור לגידול הילד. ברור אם כן, שגם כאן, ככל שהמנוח היה צעיר יותר ופעיל יותר, כך יוערכו השירותים הפוטנציאליים שיכול היה לתת לתלויים בו, בסכום גבוה יותר. אין דומה גובה הפיצוי בגין אובדן שירותי אישה ואם, במקרה פטירה של אישה עקרת בית, אם למספר ילדים קטנים, לגובה הפיצוי שייפסק במקרה פטירה של אישה מבוגרת, ללא ילדים תלויים.

באופן כללי ועקרוני נוהגים בתי המשפט, למעט במקרים חריגים, לפסוק פיצוי גלובאלי (פיצוי כולל שאינו אריתמטי) בגין אובדן שירותי בן זוג והורה. הסכומים המקובלים בגין רכיב פיצוי זה נעים בטווח שבין 100,000 ש"ח ל-400,000 ש"ח.

חשוב להדגיש כי החוק קובע מפורשות כי הזכויות המגיעות לעיזבונו של המנוח באות להוסיף על הזכויות המגיעות לתלויים בו ולא לגרוע מהן (סעיף 19 לפקודת הנזיקין). יחד עם זאת, בית המשפט העליון פסק בע"א 2739/06 עזבון המנוח דוביצקי ולדימיר נ' אסדי רזקאלה (2008), כי במקרה של "חפיפה" בזהות בין מי שתובע כיורש (בשם העיזבון) וכתלוי יש לקזז רכיבי נזק חופפים.

בדרך כלל יורשי המנוח (הזכאים לתבוע כנציגי עיזבונו) הם בן הזוג וילדיו ובמקרה של מי שהיה רווק במותו- הוריו ו/או אחיו. לכן, בדרך כלל קיימת זהות בין התלויים במנוח (הורה, ילד, בן זוג) לבין היורשים שלו. במקרה שכזה לא ניתן לקבל פיצויים בגין ראשי נזק "חופפים", למשל גם אובדן השתכרות בשנים האבודות לו זכאי התובע "בכובעו" כנציג העיזבון וגם אובדן תמיכה כלכלית לו זכאי התובע "בכובעו" כתלוי במנוח. במקרה שכזה ייפסק הסכום הגבוה יותר, שמתקבל "בכובעים" השונים של התובעים- בדרך כלל יהיה זה הפיצוי בגין אובדן ההכנסות של המנוח בשנים האבודות, אם כי לא תמיד.

במקרים השכיחים של "חפיפה" בין תביעת העיזבון לתביעת התלויים, יהיה מורכב הפיצוי, בדרך כלל, מהרכיבים הבאים:

• פיצוי בגין אובדן הכנסות "בשנים האבודות"  / פיצוי בגין אובדן תמיכה (הגבוה מבין השניים).
• פיצוי בגין נזקים לא ממוניים של כאב וסבל וקיצור תוחלת החיים (עצם המוות בטרם עת).
• פיצוי בגין הוצאות לוויה ומצבה.
• פיצוי בגין אובדן שירותי בן זוג/הורה.

חשוב לציין כי מלבד הפיצויים בגין הנזקים השונים, זכאים התובעים במקרה של תביעת רשלנות רפואית שגרמה למוות, גם להחזר הוצאות המשפט בהן נשאו כמו גם להחזר שכר טרחת עורך הדין.

חשוב לציין גם שבמידה שבשל המוות משולמת לתובעים קצבת שארים מהביטוח הלאומי, שוויה המשוערך יקוזז מסכום הפיצוי לו זכאים התובעים. באופן דומה, בדרך כלל יקוזזו גם סכומי כסף המשולמים לתובעים בגין פנסיית שארים.

התשובה לשאלה זו אינה פשוטה. אם המוות מהרשלנות הרפואית נגרם באותו יום שבו אירעה הרשלנות, אזי על פי הוראות חוק ההתיישנות, ניתן יהיה לתבוע פיצויים עד 7 שנים מאותו יום (למעט מקרים חריגים הקבועים בחוק).

מקרים יותר מורכבים הם כאשר אין זהות בין יום האירוע הרשלני או יום גילוי הנזק כתוצאה מהרשלנות ובין יום המוות. מקרים אלה יידונו לגופם לפי הוראות חוק ההתיישנות ופקודת הנזיקין. במקרים מסוימים ייספרו 7 השנים מיום האירוע או מיום גילוי הנזק ולא מיום המוות. בכל מקרה, מומלץ לא לקחת סיכון ולברר את זכות התביעה עם עורך דין מוקדם ככל האפשר, מיד כאשר התעורר החשד לרשלנות, שמא תאבד הזכות.

דוגמה למקרה חריג נפוץ הוא קטין התובע את נזקי התלות שלו כתוצאה ממות הורהו, שאז 7 השנים נספרות מהגיעו של הקטין לגיל 18.

להרחבה על התיישנות ברשלנות רפואית לחצ/י כאן.