חוק זכויות החולה

חוק זכויות החולה נחקק בישראל בשנת 1996 ועיגן מספר חובות, שחלקן נקבעו כבר שנים קודם לכן בפסיקת בתי המשפט בישראל. מהו חוק זכויות החולה, מהן הזכויות המרכזיות שהוא מקנה למטופל ומתי ניתן לתבוע פיצויים במקרים בהם מופרות הוראות חוק זכויות החולה – עורכי הדין גיא נסים ואביחי דר מסבירים

חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, פותח בהצהרה לפיה הוא יונק את ערכיו מזכותו החוקתית של כל אדם לשמירה ולהגנה על כבודו. הצהרה זו מעניקה לחוק זכויות החולה מעמד על, כמעט מעמד חוקתי.

החוק כולל בחובו מספר זכויות למטופל במערכת הבריאות בישראל ולמעשה חל על כל חולה או אדם שניגש לקבל טיפול רפואי ועל כל מטפל רפואי (וגם מטפלים אחרים כגון אחות, פסיכולוג ועוד). גם ההגדרה של טיפול רפואי בחוק היא רחבה מאוד, וכוללת בין היתר פעולות אבחון כמו צילומים ובדיקות דם ואבחונים פסיכולוגיים.

סעיף 3 לחוק קובע כי במצב חירום רפואי זכאי כל אדם לקבל טיפול רפואי ללא תניה, גם אם אינו מבוטח בביטוח בריאות ממלכתי או בכלל.

סעיף 4 לחוק אוסר על הפליה על כל בסיס שהוא בהענקת הטיפול הרפואי (הפרת הוראה זו מהווה לפי סעיף 28 לחוק עבירה פלילית).

סעיף 5 לחוק קובע כי כל מטופל זכאי לקבלת טיפול רפואי נאות לא רק בהיבט של האיכות המקצועית אלא גם בהיבט של יחסי האנוש וסעיף 12 לחוק קובע כי מטופל שפונה לחדר מיון זכאי לבדיקה על ידי רופא וקבלת טיפול רפואי דחוף.

החוק כולל זכויות נוספות עבור המטופל, למשל זכות למלווה בטיפול רפואי, זכות לקבל שמו ותפקידו של המטפל, זכות להעברת מידע בין מטפלים בעת מעבר בין מוסדות או מטפלים, זכות לקבל חוות דעת שנייה, אולם במאמר זה נתמקד ב-3 הוראות מרכזיות המעוגנות גם הן בחוק- החובה לקבל הסכמת המטופל לטיפול הרפואי, החובה לשמור ולהעביר למטופל העתק מתיקו הרפואי והחובה לשמור על פרטיות המטופל.

סעיף 13 לחוק זכויות החולה קובע את החובה לקבל הסכמה של מטופל לטיפול הרפואי. במקרים מסוימים יש לקבל את הסכמת המטופל לטיפול בכתב (ניתוחים למעט כירורגיה זעירה, דיאליזה, כימותרפיה, צנתורים, הקרנות, טיפולי הפריה חוץ גופית). חשוב לציין שאין מדובר בחובה טכנית אלא בדרישה מהותית אשר הפרתה תקנה על פי רוב זכות לפיצויים כספיים בעילות שונות (רשלנות רפואית, הפרת חובה חקוקה, תקיפה, פגיעה באוטונומיה).

זכותו של המטופל לקבלת הסכמה מדעת לטיפול רפואי, מטילה על המטפל חובה להסביר למטופל בלשון ברורה את כל המידע הנדרש למטופל הסביר כדי לקבל החלטה בדבר הטיפול המוצע. יש להסביר למטופל על מצבו, על הפרוגנוזה שלו, על הטיפול המוצע – סיכוניו וסיכוייו, כמו גם על טיפולים אחרים אם קיימים, סיכוייהם וסיכוניהם.

לפי הוראות החוק, יש לקבל את הסכמת המטופל לטיפול בהזדמנות הראשונה ולא בדקה התשעים ביום הטיפול או בנסיבות דחק.

ישנם מצבים חריגים בהם ניתן לטפל בחולה ללא קבלת הסכמתו, למשל במצבי חירום בהם לא ניתן לקבל הסכמת המטופל, או במקרים מיוחדים אחרים המופיעים בסעיף 15 לחוק.

במידה שנמצא שלא הוסבר למטופל ההסבר הנדרש לצורך קבלת הסכמתו המודעת לטיפול שניתן לו, יכול שתהיה למטופל זכות לפיצוי כספי בשל הפרת החובה לקבל הסכמה מדעת לטיפול רפואי.

לפי הוראות סעיף 10 לחוק, "מטפל, כל מי שעובד בפיקוחו של המטפל וכן כל עובד אחר של המוסד הרפואי, ישמרו על כבודו ועל פרטיותו של המטופל בכל שלבי הטיפול הרפואי". על מנהל המוסד הרפואי הוטלה חובה לקבוע נהלים לקיום חובות בסיסיות אלו.

חלה חובה על המטפל לשמור בסוד כל מידע שיגיע לידיו לגבי המטופל במסגרת הטיפול בו. מותר יהיה לו למסור מידע זה לצד שלישי רק בהסכמה מפורשת של המטופל.

לצערנו, עדים אנו למקרים רבים של פגיעה חמורה בפרטיות מטופלים ופגיעה בכבודם. אמנם טענות כמו עומס או שחיקה של המערכת הרפואית שובות לבב, אולם מבחינת הדין אין באלו בכדי להכשיר פגיעה בזכויות ליבה אלו של כל מטופל.

על פי הוראות סעיף 17 לחוק זכויות החולה, קיימת חובה על המטפל ובמוסד רפואי – על מנהלו, לקיים רשומה רפואית שתתעד את מהלך הטיפול במטופל, מתחילתו ועד סופו, לרבות תלונות החולה, ההיסטוריה הרפואית שלו, השיקולים שעמדו בבסיס הטיפול, האבחנות החשודות, ולבסוף הטיפול שניתן. משרד הבריאות אף הנפיק חוזרים בנדון המפרטים, בין היתר, תוכן הרשומה הרפואית הנדרש.

חובה זו הכרחית לא רק על מנת שהטיפול שיקבל המטופל לא ייפגע, שהרי חוסר בתיעוד של מה שנעשה או נשקל בעבר, יפגע בהמשך הטיפול בעתיד, אלא גם על מנת לשמור על זכויותיו של המטופל בהליך משפטי עתידי, במידה שייזקק לכך. הרישום הרפואי הוא הדרך המרכזית לדעת מה התרחש בשעת הטיפול במטופל, ועל ידי כך ניתן לבחון האם התקיימה רשלנות רפואית.

חובה אשר שזורה בחובת הרישום והתיעוד וקבועה בסעיף 18 לחוק, היא החובה למסור למטופל, לבקשתו, את העתק הרשומה הרפואית המתייחסת אליו.

לפי הוראות סעיף 28 לחוק, הפרת הוראות סעיף 17 לחוק מהווה עבירה פלילית.

באופן עקרוני, הפרה של הוראה מהוראותיו של חוק זכויות החולה מאפשרת לתבוע פיצויים כספיים בעילה של הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודת הנזיקין), אולם תנאי הכרחי לצורך זה הוא קיומו של נזק שנגרם למטופל בשל הפרת הוראת החוק – מה שלא תמיד קורה.

במסגרת תביעות רשלנות רפואית נהוג בנסיבות המתאימות להשתמש בהוראות סעיף 13 בטענה של הפרת חובה חקוקה, ככל שמדובר במקרה בו לא התקבלה הסכמתו המודעת של המטופל לטיפול. במידה שניתן להוכיח כי אילו היה נמסר למטופל המידע הנדרש לצורך קבלת הסכמתו לטיפול כמוגדר בחוק, היה נמנע המטופל מהטיפול (וממילא נזקי הטיפול לא היו מתרחשים), ניתן לבסס יסודות העילה של הפרת חובה חקוקה ולקבל פיצויים על מלוא הנזקים שנגרמו מהטיפול. גם סעיף 5 לחוק המחייב מטפל להעניק טיפול מקצועי ואיכותי מבחינה רפואית, משמש אמצעי לתבוע פיצויים במקרים המתאימים.

למרבה הצער, גם כיום, למעלה מ-20 שנה מאז חקיקת חוק זכויות החולה, עדיין לא הוטמע הוא בצורה מלאה אצל הצוותים הרפואיים, ופעמים רבות מופרות הוראותיו הברורות, לרבות ההוראה המחייבת לקבל הסכמה לטיפול הרפואי או החובה לתעד מהלך הטיפול ברשומה הרפואית.