הגדרה של רשלנות רפואית

מהי רשלנות רפואית לפי הוראות הדין ומתי בית המשפט יקבע כי מדובר ברשלנות רפואית המזכה בפיצוי – עורכי הדין גיא נסים ואביחי דר מסבירים

יסודות העילה של רשלנות רפואית מוגדרים בסעיף 35 לפקודת הנזיקין משנת 1968 , שזו לשונו:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".

כפי שניתן לראות, החוק אמנם מבחין בהגדרת הרשלנות בין רשלנות "סתם" ("עשה אדם מעשה…") לבין רשלנות במשלח יד ("או שבמשלח יד פלוני לא השתמש…"). יחד עם זאת, בכל הקשור למשלח יד, החוק אינו מבדיל בין בעלי המקצוע השונים, בין אם זה רופאים, חשמלאים או כל בעל מקצוע אחר- מחובתו של כל בעל מקצוע להשתמש במיומנות ו/או לנקוט במידת זהירות שבעל מקצוע סביר היה נוקט באותן נסיבות.

בכל הקשור לרשלנות רפואית, מוטלת על כל הגורמים המעורבים בטיפול במטופל, מהמזכירה במכון הרנטגן ועד למנתח על שולחן הניתוחים – חובה לפעול בצורה סבירה, הן מבחינת רמת הזהירות שעליהם לנקוט והן מבחינת רמת המיומנות הנדרשת מהם בביצוע תפקידם.

החוק (ס' 35 לפקודת הנזיקין) אינו נוקט בהגדרה ספציפית לשאלה מהי רשלנות רפואית, אלא כאמור לעיל נוקט במושגים כלליים לרשלנות של בעל מקצוע (רשלנות במשלח יד) כשקנה המידה הוא האדם הסביר. אך מהי התנהלות בלתי סבירה עליה מדובר ? מיהו הרופא הסביר אשר על פיו תיקבע רמת הזהירות והמקצועיות הנדרשות בכל מקרה ומקרה ?

חשוב להבהיר שהאדם הסביר המוזכר בלשון החוק, אינו אדם אמיתי אלא מעין גולם, יציר משפטי, שתכליתו לאפשר לבית המשפט ליצוק תוכן ממקרה למקרה, לפי נסיבותיו ("מושג שסתום" בז'רגון המשפטי). אין חפיפה בין "האדם הסביר" בעולם האמיתי, לבין "האדם הסביר" אליו מתכוון בית המשפט בפירושו את החוק, כפי שקבע בית המשפט העליון בעניינו של מרדכי בש . בעניין בש דובר במקרה מצער בו הואשם בש בגרימת מוות ברשלנות של שני פעוטות אשר ננעלו במקרר שהיה מונח בחצרו. במהלך המשפט התעוררה השאלה האם אדם סביר צריך היה לצפות אירוע שכזה, שאם כן, בש אשם, ואם לא- זכאי. במהלך המשפט הציגו עורכי הדין של בש עדויות רבות של אנשים סבירים מן הישוב, שכל אחד מהם טען שהוא לא היה צופה מהלך שכזה. לאור זאת טען בש שהאדם הסביר לא אמור היה לצפות זאת ולכן יש לזכותו. בית המשפט העליון דחה הטענה וקבע: "…אין אנו אומרים שהמשיב ועדיו אינם אנשים סבירים: סבירותם שלהם — כבודה במקומו מונח. מידת הצפיות אשר על בית־המשפט לקבעה בכגון דא, נקבעת על־פי נסיון החיים והידיעה הכללית שבידי השופט…". "

באופן כללי ועקרוני, לפי פסיקות בתי המשפט, "רופא סביר" (או כל גורם אחר שהיה מעורב בטיפול הרפואי, כמו למשל אחות, לבורנט וכו') ייחשב זה שהעניק טיפול שלא בהתאם לסטנדרט המקובל במקרים דומים. הטיפול הסטנדרטי נלמד מעדויות של רופאים מומחים בתחום בפני בית המשפט, הנשענות בין היתר על ניסיונם המקצועי, הפרקטיקה המקובלת הידועה להם וכן, הוראות ספרי הלימוד (Text Books), קווים מנחים שפורסמו על ידי איגודים מקצועיים (Guide lines), ניירות עמדה ונהלים וכן פרסומים רלוונטיים בספרות המקצועית.

למעשה, בית המשפט קובע האם הייתה או לא רשלנות רפואית במקרה הנידון לפניו, על סמך הראיות המוצגות לפניו ובהתאם לשיקולים של מדיניות משפטית והשקפת עולמו של השופט היושב בדין.

באם פעל הרופא "לפי הספר", אזי תהיה זו טענת הגנה טובה עבורו אשר תאפשר ברוב המקרים לדחות התביעה נגדו, גם אם ישנם טיפולים אחרים מקובלים, וכל עוד הטיפול שניתן הינו עדכני ומקובל גם הוא. לעומת זאת, טענה לפיה הטיפול שניתן סביר מכיוון שכך נוהגים גם במקומות נוספים, לדוגמה בבתי חולים אחרים בארץ, לא תסייע להגנת הנתבע ברשלנות, אם הפרקטיקה בה נוהגים במקומות אחרים אינה סבירה כשלעצמה.

חשוב לציין, שלפעמים הרשלנות בתביעת רשלנות רפואית היא לא בעניין רפואי, כי אם אדמיניסטרטיבי, כמו למשל במקרה בו לא עוקבים אחר תוצאה של בדיקה שנעשתה או מחברים חולה למכשיר מקולקל שלא עבר בדיקה מראש. גם במקרים אלו יבחן בית המשפט האם הטעות שגרמה לנזק הייתה סבירה ונסבלת או שמדובר בטעות בלתי סבירה שאסור שתתרחש.

כאמור לעיל, הגדרות החוק היבש הינן היסוד לבחינת שאלת ההתרשלות בכל מקרה ומקרה, אולם בתי המשפט הם אלו שמכריעים בסופו של דבר בכל מקרה על סמך נסיבותיו והתרשמותם ממכלול הראיות שהוצגו לפניהם. ברור גם שהשקפת עולם ונקודת מבט שונה בין השופטים יכולה להביא לתוצאה שונה במקרים דומים, שכן מה שנראה סביר לשופט פלוני יכול להיראות לא סביר לשופט אלמוני. יחד עם זאת, ישנם מקרים ברורים שמלמדים מאליהם על רשלנות – ריכזנו כמה מהם לפניכם:

• אי העברת מידע בין זרועות הטיפול בינן לבין עצמן או בינן לבין המטופל: לפעמים הרשלנות מתבטאת בכך שמידע חשוב ביחס למטופל, כמו למשל רגישות מסוימת, תוצאות בדיקות או רקע רפואי רלבנטי, לא עובר בין המטפלים השונים (למשל הרופא לאחות בבית החולים או מכון ההדמיה לרופא המשפחה שהפנה לבדיקה וכו'),  או שמידע חשוב לא מועבר למטופל עצמו. במקרה בו טיפלנו , "שכבה" במגירה של רופא משפחה למעלה משנה, תוצאה של בדיקת ממוגרפיה שגילתה ממצא אצל מטופלת אשר חייב המשך בירור מיידי. הרשלנות גרמה לאבחון מאוחר של סרטן שד ומוות בטרם עת.
• ניתוח איבר שגוי: גם מקרים אלו מלמדים על רשלנות ברורה. רופא שמנתח צד שמאל במקום ימין לא יכול לטעון לכך שנקט במידת זהירות ומיומנות סבירות. במקרה בטיפולנו "זכה" תייר צרפתי שהיה בחופשה בארץ, לצלקת מיותרת בבטנו, שנעשתה בשל טעות בזיהוי הצד הנכון בו נמצא האפנדיציט (התוספתן) בבטן.
• מקרים של הזנחה ברורה: מקרים של הזנחת מטופלים, כמו למשל מקרים בהם רופא מנתח לא מגיע לבדוק חולה שמתדרדר או מטופל שמגיע לחדר מיון בחשד להתקף לב ואיננו זוכה לטיפול במשך שעות.
• מקרים של איחור באבחון מחלות ומצבים רפואיים מסכני חיים: אדם שמגיע לרופא עם תלונות המרמזות על מצב רפואי מסכן חיים, כגון מחלה ממארת או אירוע מוחי, ולא מקבל טיפול מיידי. מקרים אלו נובעים בדרך כלל בשל התעלמות מתלונות המטופל ולקיחת אנמנזה חלקית ושגויה. חובתו של הרופא לברר תלונות המטופל, כמו גם להפנותו לבדיקות הנדרשות, על מנת להגיע לאבחנה נכונה, אינה מוטלת בספק והפרת חובה בסיסית זו מהווה רשלנות ברורה.
• אי מסירת מידע למטופל (הסכמה מדעת) – מחובתו של רופא להסביר למטופל על מהות הטיפול המוענק לו, ובין היתר גם על האלטרנטיבות הקיימות לטיפול המוצע, סיכונים וסיכויים של כל אחת מהן. על הרופא לתעד ההסבר שניתן. במקרים מסוימים, כמו למשל לפני ניתוחים, חובה להחתים מטופל על טופס הסכמה, לאחר שניתנו לו ההסברים המופיעים בטופס. הפרת החובה למסור מידע למטופל עשויה להיחשב לרשלנות.

*מדובר ברשימה חלקית בלבד.

לסיכום, רשלנות רפואית מוגדרת בחוק בצורה כללית בלבד, כאשר המבחן שקובע החוק הוא מבחן "הרופא הסביר". הרופא הסביר אינו רופא אמיתי, אלא יציר משפטי באמצעותו מתווה בית המשפט מדיניות אליה הוא יוצק שיקולים משפטיים, וגם שיקולי צדק ומוסר, כשלניסיון החיים והידיעה הכללית שבידי השופט השפעה בעניין. במידה שיימצא כי הטיפול שניתן אינו עומד במבחן הסבירות, תיקבע רשלנות.

רשלנות רפואית יכולה לבוא לידי ביטוי בעניינים שאינם רפואיים במהותם, עניינים אדמיניסטרטיביים, כמו למשל אי העברת מידע בין המטפלים השונים או חוסר מעקב אחר תוצאות בדיקות.

ישנם מקרים בהם הרשלנות בוטה וברורה כמו למשל מקרים של הזנחת חולים, ניתוח איבר שגוי ואי מסירת מידע למטופל.

בסופו של דבר התשובה לשאלה מהי רשלנות רפואית תלוית נסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובמידה רבה גם תלויה בהשקפת עולמו של השופט היושב בדין. תפקידו של עו"ד המייצג בתביעת רשלנות רפואית הינו להציג ראיות מהן עולה כי הטיפול בתובע היה בלתי סביר וככזה – רשלני. במידה שמוכח בהמשך כי הרשלנות גרמה לנזקי המטופל, יזכה התובע בפיצויים בגין נזקיו מהטיפול הרשלני.