רשלנות רפואית בקשישים

עורכי הדין גיא נסים ואביחי דר מסבירים על הזכות לפיצויים בשל רשלנות רפואית בקשישים – מהי רשלנות רפואית בטיפול בקשיש, מהו הפיצוי שניתן לקבל במקרים אלו ? עד מתי ניתן לתבוע פיצויים בשל רשלנות רפואית שגרמה נזקים לקשיש, מי יכול לתבוע בשם הקשיש ועוד מידע בנושא בשורות הבאות

רשלנות רפואית בטיפול בקשישים תיחשב לכל פעולה של נותן שירות רפואי ו/או סיעודי – מרופא ועד מטפל סיעודי במוסד גריאטרי – אשר בוצעה שלא במיומנות ו/או מידת זהירות סבירות, וגרמה לקשיש לנזק.

הדרך להוכיח הרשלנות בטיפול בקשיש היא על ידי חוות דעת של רופא מומחה אשר בוחן את טיב הטיפול שניתן לקשיש, כמו גם הנזקים שנגרמו לו בשל כך. עורכי דין המייצגים בתביעות רשלנות רפואית, בעלי הידע להשיג חוות דעת מהמומחה הרפואי המתאים במקרים המצדיקים זאת.

קשישים הם אוכלוסייה הנמצאת בסיכון מוגבר להיפגע כתוצאה ממקרי רשלנות רפואית. מטבע הדברים, לאוכלוסייה זו בעיות בריאות רבות יותר מאשר לצעירים, ולפיכך גם החיכוך והמפגש עם המערכת הרפואית על חלקיה, תדירים יותר. מכאן שגם הסכנה להיפגע מרשלנות רפואית, גבוהה יותר.

זאת ועוד: דווקא עובדת היותו של החולה קשיש עשויה לסמא את עיניו של הרופא המטפל, ולגרום לו לייחס בעיות בריאות משמעותיות ואף קריטיות לגילו המבוגר של הקשיש, או למחלות הרקע שלו, האופייניות לגיל הזקנה (ההגדרה המקובלת לקשיש היא אנשים מעל גיל 65) במקום לבצע בירור מעמיק ולאבחן מקור הבעיה. פעמים רבות כתוצאה מאבחנה רשלנית ומוטעית, הקשיש איננו מקבל הטיפול הרפואי הנדרש ונגרם לו בשל כך נזק לצמיתות – מנכות ועד מוות.

לפי דבריו של ד"ר דניאל דליות, רופא גריאטר במרכז הגריאטרי "בית רבקה" (מקבוצת שירותי בריאות כללית), הקשיש חשוף להתעללות בשל חולשתו ובדידותו. קיימים מספר סוגי התעללות בקשישים- פיסית, נפשית, הזנחה וניצול. לפי ד"ר דליות, מתפקידם של הצוותים הרפואיים, הסיעודיים והפארא-רפואיים במפגש עם הקשיש, לזהות סימני התעללות ולטפל בהם. הבעיה הגדולה היא שלא אחת נתקלנו במקרים של התעללות והזנחה של קשיש דווקא על ידי צוותים רפואיים ו/או סיעודיים. מקרים אלו חמורים ביותר כשהם מתבצעים על ידי אותם אלו שאמורים לשמור על בריאות הקשיש ולסכל פגיעות והתעללות בו.

מבחינת הדין, הזנחה "רפואית" של קשיש עשויה להיחשב לרשלנות רפואית. ככל שבשל ההזנחה נגרם לקשיש נזק, ניתן לתבוע פיצויים בגין כך. קל וחומר שניתן לתבוע פיצויים בגין נזק גוף שנגרם לקשיש בשל התעללות – מקרים אלו עשויים להיחשב בין היתר גם לתקיפה ולניצול חסר ישע.

נושא מרכזי בהקשר של רשלנות רפואית בטיפול בקשישים, שהגיע לא אחת לפתחם של בתי המשפט בארץ, הוא הנושא של מניעת נפילות של קשישים המאושפזים בבתי החולים.

קשישים מועדים לנפילות – לפי נתוני משרד הבריאות, כ-30% מאוכלוסיית הקשישים נופלים לפחות פעם בשנה. בשל כך, הפרקטיקה המקובלת כיום בבתי החולים בארץ, וזאת בהתאם להנחיות מנהל הסיעוד של משרד הבריאות, היא לקיים אומדן סיכון לנפילה בכל קבלה של חולה קשיש לאשפוז. עצם היותו של החולה קשיש (מעל גיל 65) מהווה גורם סיכון כשלעצמו לנפילה מהמיטה במהלך האשפוז, ולכך יכולים להתווסף גורמי סיכון נוספים כמין (יותר בנקבות מאשר בזכרים), היסטוריה של נפילות בעבר, חוסר תחושתי, חולשה ועוד.

באם אכן נמצא הקשיש בעל סיכון גבוה לנפילה בעת האשפוז, חובה לנקוט באמצעים למניעת הנפילה, כגון הרמת דפנות המיטה, מיקום המיטה בסמוך לעמדת האחיות, שמירה צמודה על ידי איש בטחון, בקשה מבני המשפחה של הקשיש לשהות ליד מיטתו לצורך השגחה, ובמקרים קיצוניים של חולה מבולבל או שאיננו בקו הבריאות הנפשית, ואשר יכול לטפס בכוחות עצמו מעל למעקה המורם- קשירתו של החולה למיטה.

בפועל, לצערנו, על אף הסיכון הגבוה לנפילות בקשישים, לא תמיד נמנעת נפילתו של הקשיש במהלך האשפוז, ולעיתים ינבע הדבר כתוצאה מרשלנות רפואית. נפילה של קשיש יכולה להיות הרת אסון מבחינת ההשפעה על איכות חייו- בשונה מאדם "רגיל", בחלק ניכר מהמקרים של נפילות קשישים, נגרמים חבלה או שבר, שהם והטיפול בהם כרוך בשינויים מנטליים ותפקודיים קיצוניים אצל הקשיש. חבלה כתוצאה מנפילה אצל קשיש מגבירה גם את השכיחות להשמתו במוסד סיעודי.

הפיצוי במקרה של נזקי גוף בשל רשלנות רפואית בטיפול בקשיש הינו אינדיבידואלי ותלוי בנתוני הקשיש ערב הפגיעה והיקף הפגיעה שנגרמה לו בשל הרשלנות על השלכותיה מבחינה תפקודית, חברתית ועוד.

כפועל יוצא משיטת הפיצוי האינדיבידואלי, במשפט הישראלי חייו של הקשיש, למרבה הצער, שווים פחות – לפעמים הרבה פחות. הקשיש בדרך כלל הינו פנסיונר המתקיים מקצבאות פנסיה וזקנה. תוחלת חייו הצפויה קטנה יחסית לצעירים, וצרכיו התפקודיים/סיעודיים גדולים הרבה פעמים גם לפני וללא קשר לרשלנות שחווה. היעדר הכנסות מעבודה, תוחלת החיים הקצרה ממילא וצרכיו התפקודיים בשל הגיל ועוד לפני האירוע – כל אלו פקטורים מרכזיים בשומת הפיצויים בתביעה המשפיעים ישירות על גובה הפיצוי שייפסק בתביעת הקשיש.

בצער רב אומרים אנו זאת, שלעתים, גם לאחר שמוגשת תביעה בשמו של הקשיש שנפגע כתוצאה מרשלנות רפואית, ואפילו לאחר שהוכח שאכן, ללא ספק, רשלנות רפואית בטיפול היא שגרמה לנזקיו של הקשיש, היחס המזלזל שהיה מנת חלקו של הקשיש מצידו של הגורם הרשלן שנתבע, מוחלף ביחס לא אוהד מצידו של הדין החל על תביעות רשלנות רפואית ובתוך כך העובדה שלפי הדין "חייו של גבר צעיר ובריא שווים יותר כלכלית מחייו של קשיש". הדבר בא לידי ביטוי בגודל הפיצוי הנפסק לקשיש (לרבות במקרים שבהם הרשלנות הרפואית גרמה למותו של הקשיש, ומשפחתו היא זו שתובעת את הפיצוי). ראוי לצאת נגד מגמה זו. לעניין זה יפים דבריו של פרופ' מנחם אלון, לשעבר המשנה לנשיא בית המשפט העליון, באחד מפסקי הדין שכתב:

"כלל גדול ויסוד מוסד בעולמה של הלכה כי חיי אדם המה מן הדברים שאין להם שיעור, הן מבחינת ערכם, והן מבחינת אורכם. חיי אדם אינם ניתנים למידה ולמשקל, וכל שנייה של חיי אנוש ערכה הסגולי כחיים של שנים רבות וארוכות".

אי פסיקת פיצויים עונשיים בתביעות רשלנות רפואית

בארה"ב למשל, נהוג לפסוק פיצויים עונשיים בתביעות רשלנות רפואית- זהו פיצוי הנפסק מעבר לפיצוי בגין נזקי הקשיש – פיצוי נוסף זה הינו בגין התנהלות חמורה של הנתבע במקרה עצמו ו/או במסגרת ניהול ההליך המשפטי (הימשכות הליכים, ניהול הגנה טורפנית וכיו"ב). פיצוי זה שולל את "הכדאיות הכלכלית" לכאורה של פגיעה בקשיש (שפיצויו כאמור לעיל נמוך יותר) ויוצר הרתעה הן בטיפול בקשישים והן בניהול ההליכים נגדם. בישראל, למרבה הצער, לא נהוג לפסוק פיצויים עונשיים בתביעות רשלנות רפואית והכלי היעיל הזה הפך בישראל לאות מתה.

יש לעשות הבחנה בין הקשיש החי לקשיש שנפטר. במקרה של קשיש חי, רשאי הקשיש עצמו לתבוע פיצויים בגין נזקיו. במידה שהקשיש אינו כשיר משפטית, אזי האפוטרופוס שלו זכאי לתבוע בשמו. ככל שמדובר בקשיש שנפטר בשל הרשלנות, עילת התביעה במקרים אלו שמורה לעיזבונו של הקשיש ו/או התלויים בו עובר למותו – בדרך כלל מדובר ביורשיו החוקיים.